חוגים למבוגרים או: איך מצאתי זמן לעצמי

כשהייתי קטנה בקושי הלכתי לחוגים.

זאת אומרת, אני זוכרת את עצמי רוקדת בחוג בלט, מפסלת שושנה בפימו, לומדת טניס וכמובן במדי צופים. אבל למעט האחרון לא התמדתי באף אחד מהם. אולי בגלל שלא הסיעו אותי לשם. הייתי צריכה ללכת ברגל או לקחת אוטובוס. יש שיגידו תקופה אחרת.

העניין הוא כזה – אני עובדת כמעט רצוף מגיל 17. התגייסתי לצבא, לקבע, עשיתי את הטיול שאחרי, תואר ראשון, שני, ואז בניתי קריירה. אבל פתאום אני בת 38 עם הישגים ראויים ואפס זמן לעצמי: לי, לשלי ובגללי.

עם שני אימונים בשבוע (זה נחשב עבודה) ושני ימי צילום בשבוע, עם העובדה שאני מגדלת לבד ילדה ומנהלת שני שווקים פשוט אין לי זמן גם לדברים שהחשבתי עד כה, כיפים.

כשאני מסיעה את הבת שלי, דניאלה, לחוגים, אני עוצרת רגע. בדרך כלל מחוצה להם, בחדרי מדרגות מיוזעים עם נעליים על הרצפה. או פשוט באוטו עוברת על מיילים בסיסטמתיות ומבינה, כי בזמן שאני מעשירה את הבת שלי בתחביבים אני פשוט מתקפלת לתוך עצמי וממשיכה לעבוד.

אז החלטתי להירשם לחוגים.

לא עבר זמן רב מרגע שהמחשבה חלפה בי, לדעתי ממש באותו השבוע, יצרו איתי קשר שני מקומות באופן סימולטני ואורגני לחלוטין, והציעו לי להצטרף לשיעור ניסיון. התחלתי אם כן קרמיקה ורכיבה על סוסים.

הרכיבה היא יחד עם דניאלה, במקביל אבל לא יחד. אנחנו מגיעות לחווה, מחבקות את הסוסים, בודקות אם הם שמחים ובריאים, אם דואגים להם, מה הם אוכלים, עד איזה גיל ממוצע הם חיים והאם הם כנועים או בכאב. כשכל החששות התבדו וראינו שהם בידיים אוהבות התחלנו בשיעור שבועי בימי ראשון ברמת גן. אני נורא פחדתי לרכב, כל חיי למען האמת, אבל עכשיו כשאני מפתחת דיאלוג עם החיה האצילה, החכמה והשובבה הזו אני משחקת איתה מתחת לשמים. התחושה נפלאה. החווה הציורית צמודה לסאפרי ויש תחושה שאנחנו רוכבים במרחבים פתוחים. בתום השיעור אני מלאה בענווה וכח וחיבור שונה לפרא ולאדמה.

קרמיקה רציתי ללמוד כבר שנים. אני אוספת כלי קרמיקה יפנים, וויאטנמים, איטלקים וגם מיוון יש לי כמה כלים מופלאים, אבל תמיד תמיד חלמתי להכין ולהגיש ארוחה שלמה על ועם כלים שאני יצרתי. הגעתי לשיעור ניסיון ונשארתי ארבע שעות! ארבע שעות רצופות בלי הפסקה בהן הזמן עצר, והייתי. העבודה עם החמר מכנסת. ללוש אותו, לחמם אותו בכפות הידיים. לשטח אותו ליצור ממנו כלי. הייתי סה”כ בשני שעורים ויצרתי לא פחות מ-14 כלים! חלק לפני שריפה, חלקם לפני גזורה אף אחד עדיין לא מוכן, אבל אני חושבת עליהם הרבה במהלך היום. והם מצידם מחכים לי על המדף עם השם שלי, עטופים בעיתונים. הכלי האהוב עלי מכולם הוא מסננת שיצרתי בשקערורית כך ידי. מסננת קטנטונת מחמר גס עם גרגירים. הוא מתאים לשטיפה של חופן אוכמניות במקרה הטוב, אבל אני כבר רואה בדמיון איך האור מהחלון בכיור נשבר על המים הזורמים, על הפרי הכחול והמתוק ועל היד שלי.

עובר עלי משהו ללא ספק. עוד לא ברור לי מה. וברור לי כי לפנות זמן להתפתחות עצמית זה פריווילגיה. כולנו מפרנסים, רובנו הורים ויש לנו אחריות כלפי כל כך הרבה דברים.. אבל גם כלפי עצמנו.

זו בחירה, לתעדף מחדש את הזמן. וצריך לפעמים לפנות בכח פנאי, עוד לפני גיל הפרישה. זמן פנימה בכח שהופך את כל השעות שלפני ואחרי לעגולות יותר. תנסו, מקסימום תרוויחו.

שתפו

2 תגובות
  • נופר

    הגב

    כתבת ממש מרגש ומקסים

  • מורן

    הגב

    ממש מקסים. אני עכשיו בחופשת לידה וכביכול יש לי את כל הזמן שבעולם, אבל עדיין לא מצאתי לי משהו רק בשביל עצמי בתקופה הזו. כ”כ חשוב לדאוג גם לעצמך.

השאירו תגובה