רגע של הוקרה

בשבוע שעבר, אבא שלי, אלכס אנסקי קיבל פרס על מפעל חיים מאיגוד אמני ישראל.

לא הרבה נאמר על הטקס הזה בתקשורת, היא התיחסה בעיקר לקריאות הבוז שהושמעו לעבר מירי רגב בנאום שלה. אבל מצידי,  ביום הזה, הייתי גאה באבא שלי יותר מכל רגע אחר בחיי.

אבא ישב לצידי בשורה הראשונה באולם של היכל התרבות בפתח תקווה. הוא לבש חליפה מהודרת, מגוהצת והקשיב בסבלנות ובענין לכל הנאומים של מקבלי הפרס לפניו. ציפי שביט, צביקה פיק, ששון גבאי, ועוד ענקי תרבות רבים שמהווים את פס הקול של הילדות והנעורים של רובינו.

כשהוא עלה סופסוף לבמה, הוא נתן שואו כמו שרק הוא יודע. אבא משחק בתיאטרון מגיל 6. הוא עלה על בימת הבימה שהיה בכיתה א’ ומאז לא ירד. הקול המלטף שלו, הראייה הביקורתית, ההומור שלו, והעובדה שהוא לא שם פס ואומר באומץ ובצורה מנומקת את כל אשר על ליבו, וזאת בזכות הידע העצום בספרות, והיסטוריה, שירה, פוליטיקה, בני אדם, גיאוגרפיה, כלכלה.

כדי לתת ביקורת צריך לדעת. הרבה. להרגיש – לאהוב ולשנוא. או במילים אחרות, שיהיה לך טעם לדברים.

היום לאבא שלי יש תכנית בגלי צה”ל מידי שישי בשש. שם הוא מדבר בחופשיות על עיניני דיומא. על העבר ועל העתיד, על פוליטקאים מושחתים, על יוצרים חדשים, על בצע כסף ועל השפה העברית. על מה לא… רבים מקשיבים לו בשקט ביתם. אלה שעדיין מחזיקים ברדיו. מאזינים לקול היפה שלו, לחכמתו המצומצת לשעה שבועית.

אני מעריכה את העשייה וההתבוננות של אבא שלי. בעבר הייתי מתייעצת איתו כמעט על כל תחום בחיים, ממערכות יחסים, החלטות עסקיות ועד לבחירות מקצועיות. אני חושבת, שרציתי את האישור שלו במובן מסויים, או שרציתי שיהיה גאה בי. עם השנים זה דעך, והיום אני מוצאת את עצמי יותר מעדכנת בהחלטות, לא בכולן. פחות מתייעצת, פחות זקוקה לאישור.

כשהוא קיבל את הפרס, ואני ישבתי על הבמה והיבטתי בו נואם נאום אמיץ, חשוב ומרטיט לב ומעורר השראה, ותוך כדי שאני מקשיבה לו הבנתי שאיכות הזמן שבינינו השתנתה. וזה העציב אותי.

שבוע לפני הפרס התבקשתי להעניק לו את המגן ולשאת כמה מילים. סירבתי בנימוס כדי לא לקחת לו ולו-במעט מהאור שעל הבמה. הערב הזה היה שלו. ואני מצידי, חזרתי בשמחה להיות שוב הבת של… הסתכלתי עליו נואם, והקשבתי למילים שלו ולחיתוך הדיבור ולקול הרם, והייתי גאה כל כך שאני יכולה לקרוא לאיש הזה שלא מסנתוור מהפנס שמעליו, אבא.

חזרנו הביתה מאוחר בלילה ורק ברמזור האחרון  שמנו לב ששכחנו את הפרס על השולחן בדרך החוצה בזמן הראיון, מרב התרגשות כנראה.

מפעל חייו: החל את דרכו מתכניות גלי צה”ל המיתולוגיות- “שבע אפס שבע” ו”שעה היסטורית”, הנחה טקסים וערבי תרבות רבים בינהם גם טקסים ביד ושם. הופיע על במות התיאטראות הגדולים והמוכרים בארץ: הקמארי, הבימה, תיאטרוני חיפה , ב”ש ועוד רבים.

שתפו

5 תגובות
  • ליאת

    הגב

    כתבת יפה ומרגש.

  • רועי

    הגב

    וואו ! כמה מעורר השראה , מדהים בעיניי ואני בטוח ללא ספק שגם בעיני אחרים.
    זכיתם שניכם.

  • אורי צציק

    הגב

    מרגש מאוד 🙂

  • שרון מגנזי

    הגב

    מרגש מיכל💫

  • אפריים אליקים

    הגב

    אכן זהו רגע מרגש ומלא שמחה על הישג כזה חשוב,אבל יותר מכל,את הפרס על הורות טובה,הנחייה טובה לבת שלו,חינוך לערכים,זה הפרס שהוא צריך לקבל,אין עליו

השאירו תגובה